למרות שיש אהבה, הפרפרים בבטן נעלמו 

שאלה:

"אני וחבר שלי היינו ידידים טובים  ולפני 3 חודשים הפכנו להיות זוג.. הכל היה נראה טוב. היינו קרובים, אוהבים והיו לנו הרבה חלומות ותוכניות. אבל איכשהו כל הקסם נעלם. אני מרגישה ריקנות. שעמום.  מתרגזת גם בנוכחותו וגם כשהוא לא איתי, וכל הזמן אני רק חושבת על המערכת יחסים שלנו ואם צריך לסיים אותה.
אני שמה לב שזו כבר הפעם השניה שזה קורה לי. אחרי כמה חודשים עם בן-אדם,  הכל הופך להיות שיגרה לא מעניינית והתשוקה נעלמת. האם זה נורמלי? זה מוזר לי, כי אני מכירה את הבחור טוב, היינו בסיטואציות שונות, והוא תמיד היה טוב איתי, פתוח, קרוב. עכשיו אני מפחדת שאני מחפשת תירוצים לסגור את הקשר.

אחרי שלושה חודשים - זה לא מוקדם מדי בשביל מחשבות כאלה? לא צריכים עדיין להיות פרפרים בבטן?"

תשובה 

שלום לך

את שואלת על שני מרכיבים חשובים בקשר - הפרפרים וההתאהבות מחד, והשיגרה מאידך. נתייחס לכל אחד מהם בנפרד.

תקופת ההתאהבות והפרפרים בבטן נמשכת אצל זוגות מסוימים חודשים ארוכים ואפילו שנה, אבל אצל אחרים היא מסתיימת בתוך זמן קצר בהרבה.

את שואלת אם שלושה חודשים זה לא זמן קצר מדי. ובכן, אורך ההתאהבות לא מנבא את טיב הקשר. יש קשרים מצוינים, יציבים, עמוקים ועמידים,  שהתחילו בפרפורי לב קצרים ביותר, ולעומתם יש קשרים אחרים, שהחלו בצבעים עזים ודרמטיות של סרטים רומנטיים הוליוודים, אבל קרסו והסתיימו בתוך זמן קצרצר.

היינו אומרים ש"פרפרים בבטן" זה רכיב נחמד וכייפי בקשר, אבל הוא לא הכרחי ובהחלט לא מספיק כדי לעזור לקשר להמשיך הלאה. כדי להתקדם - צריך לעבור את הנקודה החמקמקה שבה הקשר הופך להיות לזוגיות של ממש. עם כל הרכיבים המתלווים - המחויבות ההדדית, האחריות, הרצינות לגבי הקשר והרצון להמשיך אותו הלאה.

מאחר שאת מכירה את בן זוגך כבר זמן רב, עוד קודם שהפכתם זוג, יכול להיות ששלב ההתאהבות שלכם יהיה קצר יחסית. קשה לחוש פרפרים עם מישהו שאת מכירה כל כך טוב כל כך הרבה זמן - כי זה בדיוק אחד המרכיבים המרכזיים בתשוקה שמאפיינת את ההתאהבות החדשה - היא ניזונה מהזרות של בני הזוג, מהריגוש שנובע מכך שהם לא לגמרי מכירים אחד את השני ,ולכן לא צופים את התגובות אחד של השני. אנשים שכבר מכירים מצוין את בני הזוג שלהם - מתקשים להיות מופתעים ולכן פחות "מפורפרים"...

זה מעביר אותנו לחלק השני של השאלה שלך - לגבי השיגרה. במכתבך ציינת שלושה מרכיבים - ריקנות, שעמום, שיגרה לא מעניינת - אלמנטים הרסניים, שחותרים תחת הקשר הזוגי ומאיימים לרוקן אותו מתוכן.

אסתר פרל, שחקרה לעומק את נושא השיגרה ואובדן התשוקה אצל זוגות יציבים קראה לסיפרה "הזדווגות בשבי"  (תורגם לעברית בשם - "אינטליגנציה ארוטית") . למה שבי? כי אידאל הרומנטיקה והתשוקה, שאנחנו מתחנכים לאורו בדורות האחרונים, מבקש מאיתנו להפנות את כל הצרכים, התשוקות והמשאלות שלנו כלפי אדם אחד: הבן זוג אמור להיות המאהב האולטימטיבי, החבר הטוב, המטפל, המפנק, האחראי, השובב, המפתה, התומך, הפותר, ההורה הטוב של ילדינו, המאתגר.... כל כך הרבה אחריות מושמת על כתפיו, וזה עוד אמור להחזיק לאורך עשורים רבים של שנות חיים... כמעט היינו אומרים - אתגר בלתי אפשרי.

השיגרה צופנת בחובה הבטחה לנעימות נינוחה, והרבה אנשים, כשהם נמצאים בשלב החיפוש המייגע מייחלים לה: "תני לי היום את החיים המשעממים, שהחברות הנשואות שלי מקטרות עליהם: לחזור כל יום הביתה, כביסה, בישול וילדים. מבטיחה שלא אשכח אף פעם כמה רציתי להיות כבר בשלב הזה. מבטיחה שזה לא ישעמם לי לעולם" 

אבל אחרים, שנמצאים כבר בתוך השלב הזה של זוגיות יציבה, נאבקים לא למות משעמום בתוכה. השבוע מתחיל לקבל צורה קבועה, טקסים, נהלים ונורמות מתקבעים לאט לאט, או אפילו מהר, וככל שעובר הזמן כל אחד יכול, עוד לפני שהתחיל לדבר, לדעת מה בת הזוג בדיוק תענה לו, איך תגיב... נעשה מיותר לשוחח.

האהבה הנינוחה גדלה ומעמיקה על מצע של קביעות, יציבות, בטחון ושיגרה. אותם מרכיבים בדיוק שמכבים את התשוקה וההתלהבות של תחילת הקשר. הדלק של התשוקה, בשונה מהאהבה, הוא ריחוק, מידה של זרות, הרפתקאה וחדשנות.

בחזרה אלייך, כותבת המכתב. את מספרת שזו לא הפעם הראשונה שהקשר הופך "משעמם וריקני והקסם נעלם". יצירת זוגיות היא עבודה קשה, שדורשת התמדה והשקעה. הדברים לא קורים מעצמם ואין "קסם" שהופך אותם למלהיבים ומרתקים. אם את בדרך כלל לא משעממת את עצמך, ובלי קשר להיותך בזוגיות, חייך מלאים ואינם ריקים - הרי שגם בזוגיות זה לא יהיה כך. אבל אם מצפה שהזוגיות תהפוך את חייך למשהו אחר, כשאת צופה מהצד, את תחזרי ותחווי שוב ושוב אכזבה. הזוגיות כשלעצמה לא יכולה למלא את החיים בתוכן. היא תלויה במה שכל אחד מבני הזוג עושה בתוכה, ושניהם עושים ביחד.

אין סיבה לחוש ריקנות בקשר , אבל כדי לחוש מלאות צריך להרגיש קירבה. הקירבה נוצרת דרך חוויות משותפות, אבל הרבה יותר מזה, היא נוצרת כשהלבבות נפתחים. וגם כאן, אין משמעות לזמן - יש אנשים שנפתחים ממש מההתחלה, ויש אחרים שזקוקים לזמן ארוך יותר עד שהם חשים מספיק בטוחים. אבל דבר אחד בטוח - יחסים ללא פתיחות וקירבה, חשיפה ואותנטיות, לעולם לא יוכלו להשאר מעניינים לאורך זמן. במוקדם או במאוחר הם יקרסו לתוך תחושת ריקנות משעממת - כי אין תוכן רגשי שיתדלק אותה

כתבת שהבחור היה פתוח איתך וקרוב בעבר. ומה איתך? אנחנו מעיזים לשער, ותקני אותנו אם אנחנו טועים, שאת היית פחות פתוחה ממנו. אנחנו רוצים להמליץ לך להעיז לתת את עצמך לתוך הקשר. להפתח, לספר על המחשבות והתחושות שלך. להיות פחות מחושבת. לפתוח את הלב. אם את סגורה בדרך כלל, הרי שהיו לך סיבות טובות, במהלך החיים, לסגל את סגנון ההתקשרות הזה - אולי נפגעת, אולי פלשו לך לפרטיות, אולי לא כיבדו את הצרכים שלך, אולי דחו אותך ואכזבו... כדי להצליח לייצר זוגיות קרובה ולא משעממת את צריכה להעיז לקחת את עצמך למקומות חדשים, מפחידים אבל גם מבטיחים.

מחזיקים לך אצבעות